בגידה / רות שנן
משהו שבר את האמון שלי.
הגוף התכווץ באחת,
כאילו מישהו כיבה
את האוויר בריאותיי.
הרוח רעדה בין הצלעות
מרוב אמת צורבת, כואבת,
כזו המגיעה בלי אזהרה
ומפילה על הברכיים.
רגע אחד של שקט רועם.
הלב, מבולבל, מחפש יד,
מחפש תשובה,
מופתע לגלות
שהדופק עדיין פועם.
אוספת את עצמי
חתיכה אחרי חתיכה,
בלי למהר, בלי לזייף נחמה.
כמו ים המחזיר גל ועוד גל
עד שהוא נרגע.
